ספר חדש על עתידה של מדינת ישראל והעם היהודי במאה ה-21 בהוצאת ידיעות אחרונות

28 במאי 2021

החודש יצא לאור ספרי החדש "המפלה החמישית". אני עובד על הספר מזה 8 שנים וכתבתי 9 גרסאות עד אשר יצאה גרסה זו. הוא עוסק בסוגיות הקשות של קיומה העתידי של מדינת ישראל, בניסיון להבין את התהליכים ההיסטוריים, לזהות את הוקטורים שלהם ולהציע דרכים כדי להימנע ממהמורות קשות שמחכות בהמשך. לידידיי ולמנויים על הבלוג, מצורף כאן באהבה הפרולוג בו אני מתחיל את הספר. זה סיפור שמשקף את סיפור חייהם של רבים מתושבי הארץ הזו שנקבצו מארצות רבות כדי להקים את עם ישראל מעפר. יש בו גם צוואה שעוברת כחוט השני לאורך כל הספר והצעה כיצד לא להיכשל במשימה.

לשמחתי, הוא מיד עלה לראש טבלת רבי המכר של ספרי העיון.

מקום ראשון ברשימת רבי המכר

להלן מספר ראיונות ברדיו ובטלויזיה שעוסקים במסרים של הספר:

1. ראיון עם ליאת רגב ברשת ב' לרגל צאת הספר -- 7 במאי 2021 -- מתחילת הדרך לא רצינו להיות עם.

2. ראיון נוסף עם ליאת רגב ברשת ב' בסוף מבצע שומר החומות בעקבות המהומות בישראל -- 21 במאי 2021 -- מלחמת אזרחים

3. ראיון עם ריקלין בערוץ 20 -- 26 במאי 2021 -- סוף התקופה הרביעית

4. ראיון עם אסף ליברמן בכאן 11 -- 29 במאי 2021 -- חירות הכלל

 

בברכת עתיד טוב

~ד~
 

אנשים, צועקים כל העת שהם רוצים ליצור עתיד טוב יותר. העתיד הוא תהום חסרת עניין. העבר לעומתו מלא חיים, מתגרה בנו בלי די, מאתגר ומעליב. בה בעת, מפתה אותנו לשנות או להרוס אותו. הסיבה היחידה שאנשים רוצים להיות אדוני העתיד היא על מנת לשנות את העבר. – מילן קונדרה

 

פרולוג

זכור לי כיצד, באחד מימי קיץ 1968, לאחר שמשפחתי עלתה לישראל מהעיר מקנס שבמרוקו, אסף אבי את כולנו – אמי וחמשת הילדים – לשיחה בפתח חדר השירותים בדירה בנתניה שבה שיכנה אותנו הסוכנות היהודית. היינו אז עולים טריים מאוד בארץ הקודש – הגענו לפני כחודשיים בלבד. בדירה היו שני חדרי שינה מיניאטוריים וסלון קטן. המיטלטלין שהבאנו עמנו מביתנו המרווח שבגולה לא התאימו כלל לצפיפות ולחום הלוהט של חודשי הקיץ הישראליים שאליהם הוטלנו.

הצפיפות פעלה באותו היום לטובת המסר שביקש אבי להעביר לנו, ילדיו. הוא כנראה היה מדוכדך במיוחד. ייתכן שחזר מפגישה עסקית לא מוצלחת, או שאמי הוסיפה על המתח הנפשי שבו היה שרוי זה זמן-מה במה שכבר הפך לתחינות לעבור לצרפת כל עוד יש למשפחה משאבים להגר למדינה אחרת. אם כן, אבי אסף אותנו ליד השירותים, צופף את כולנו ליד הדלת והוציא מכיסו ערימה של מפתחות. הוא מנה אותם אחד לאחד ואחר כך התחיל לספר מה פותח כל מפתח. היו שם שבעה מפתחות.

על המפתח הראשון סיפר כי הוא שייך לבית שגרנו בו לפני שעלינו ארצה, שהיה גדול ומרווח. אני זוכר בבהירות רבה עד היום כל פינה ופינה בו. הורי לא יכלו למכור את הבית והוא נשאר סגור וריק. לימים, כשנסעתי לביקור שורשים ב-2019, כך מצאתי אותו. אינני יודע אם מישהו השתלט עליו או שהוא עדיין שייך להורי. נאמר לי על ידי אחד השכנים שהוא כך כבר עשרות שנים.

במשך כשנה, מיד אחר מלחמת ששת הימים ועד הגיענו ארצה, ב-13 ביוני 1968, הכינו הורי את העלייה. אבי השתמש במחסן הרחב הצמוד לבית. הוא הציב בו קופסאות ענקיות מעץ ומדי לילה, בשקט ובחסות החשיכה, היינו לוקחים ציוד מהבית למחסן ומסדרים אותו בתוך הקופסאות שהיו אמורות להפליג בים לישראל. המטרה היתה שהציוד יגיע לישראל במקביל לבואנו כדי שנסתדר מהר ונקים בית חם עם ריהוט מוכר.

אינני מצליח להבין עד היום את אשר עבר במוחו של אבי באותם הימים. הרי שלוש שנים קודם לכן הוא נסע לארץ ישראל כדי לבקר את משפחתו ולבחון אם כדאי גם לו להצטרף לשיבת ציון. אבי היה אוטודידקט יוצא מהכלל. אמנם לא היתה לו השכלה פורמלית, אך הוא היה תולעת ספרים. שלושה חודשים בילה במדינת ישראל בקרב משפחתו ב-1964. מה עלה במוחו בשנה שבה אסף חרש-חרש את הציוד היקר שלא התאים לחיים הישראליים לתוך אותן קופסאות עץ ענקיות? אינני יודע.

הוא ואמי שקדו על המלאכה בסודיות כדי שהשכנים הלא-יהודים לא יחשדו שהם מתכוננים להגר או חלילה לעלות לישראל. אבי חשש שאם ייוודע הדבר, יאונה רע למשפחתנו. זכורני שכמעט נעשו פרעות ביהודי עירנו בזמן מלחמת ששת הימים. לולא היה מלך מרוקו תקיף בהוראות שנתן להגן על הקהילה היהודית, בוודאי היו יותר משני נרצחים באותו השבוע מקרב בני הקהילה. מישהו ירה בהם כשנודע שכל סיפורי ההתפארות בתקשורת הערבית היו דברי בדיה ויוהרה חלולים, לאחר שהתברר שהעולם המוסלמי איבד את הר הבית ל"כופרים" היהודים. זכור לי שבשעת המנחה ביום שבת, 10 ביוני 1967, לקראת סוף המלחמה, החריד רעש של המון ערבי מוסת וצמא דם את מתפללי בית הכנסת שבו שהיתי עם אבי. ההמונים התארגנו בתהלוכות מתלהמות וצעדו לעבר הרובע היהודי עוד בטרם ננעלו שעריו כרגיל לקראת ערב. זכורני שאבי הרים אותי ורץ מהר אל ביתנו, שם הטמין אותי ואת אחַי בארונות, שהיה שפע מהם בחדרים השונים, נעל את דלתותיהם וחסם את שער הבית ברהיטים כבדים. כשגדלתי, התברר לי ששוטרים הגיפו בתקיפות את שערי הרובע היהודי והצילו כך נפשות יהודיות רבות מההמון המתלהם.

אבי דאג שלא יוכל למכור את נכסיו. הוא חשש שמא שכניו הלא-יהודים ישכילו להבין שהוא חייב למכור אותם והמחירים יצנחו פלאים. לכן התנהלו כל ההכנות בשקט ובעצלתיים. והוא אכן לא מכר את הבית. עכשיו הניח לפנינו את המפתח הראשון בעצב וסיכם: זה המפתח של הבית שהיה שלכם.

המפתח השני היה המפתח של החנות שבה בילה את ימיו. באותם ימים היו מקצועות מובחרים אשר מי שהשכיל ללמוד אותם, פרנסתו היתה מובטחת. אחד מהם היה חייטות, שאפשר להקביל להנדסת מחשבים בתחילת המאה ה-21. תעשיית ההלבשה נחשבת עד היום לאמנות, או לתפירת יוקרה (haute-couture)בתרבות הצרפתית. האמנות הזאת דרשה אופי, סגנון, ידע מתקדם בעיצוב והבנה טובה בחומרי טקסטיל ובשיטות התפירה החדשות של התקופה.

לאבי לא היו משאבים לנסוע להשתלמות ולא זמן לבזבז כשוליה של מישהו אחר. לכן למד את המקצוע בכוחות עצמו מספרים ומכתבי עת שאסף בקפידה. הוא התנסה על בני משפחתו בתפירת בגדים שונים ונעזר באחותו הקטנה, רבקה, כדי לייסד עסק קטן. בתוך זמן-מה התרחב העסק, ורבים באו לבקש את ידו הטובה. הוא הניח לפנינו את המפתח השני בגרון חנוק. גם את החנות לא הצליח למכור או להשכיר לפני עלייתנו לישראל.

המפתח השלישי היה של מסעדה שהיתה בבעלותו ונתנה שירותי הסעדה מקומיים לאוכלוסייה הלא-יהודית באחת משכונות העיר. הוא הפך לבעליה כשההזדמנות נקרתה בפניו. היא היתה שייכת לידיד מוסלמי שנקלע לבעיית נזילות של מזומנים ונאלץ למכור אותה בדחיפות, אחרת יאונה רע לו ולמשפחתו. הוא בא לאבי ושיווע לעזרה. את המסעדה השאיר אבי לאיש בתקווה שימשיך לשלוח לו את ההכנסה היומית. גם את ההפקדה הזאת אבי לא ראה זה זמן-מה. וכך הוא הניח לפנינו את המפתח השלישי, ויכולתי להישבע שראיתי דמעה זולגת מעינו. מעולם לפני כן לא ראיתי אותו בוכה, והדבר השאיר עלי רושם עז ואני רק בן 11 שנים.

המפתח הרביעי היה גדול במיוחד, על כל פנים מנקודת המבט שלנו כילדים. הוא היה המפתח לשער גדול של בניין שהיה בבעלותו, ובו דירות קטנות להשכרה. מכספי השכירות הללו שאב את המזומנים שנתן לאמי כדי לספק את צורכי המשפחה. היה ברור לו, כך הדגיש, שברגע שינסה למכור אותו יחשדו המשתכנים הלא-יהודים שהוא עומד לעזוב את המדינה – כפי שרבים מבני הקהילה עשו בעת ההיא - ולא ישלמו את דמי השכירות השוטפים שהיו חייבים. הוא רצה להתחיל להתעסק במכירת הבניין אחרי שנעזוב ודימה שיוכל להמשיך לקבל את דמי השכירות. אלא שגם אותם לא ראה מאז עלייתנו לישראל, הסביר. הוא הניח לפנינו את המפתח הרביעי בעיניים מחייכות, וכך גם את החמישי, את השישי ואת השביעי, שהיו מפתחות של בתי דירות נוספים.

לא הבנו את השינוי בטון ובעיניים, שהאירו פתאום. ואז האט את שטף דיבורו ובקול שלא אשכח כל ימי הטמיע בנו את הדברים הבאים: את כל זה אני עושה עבורכם. על שבעת המפתחות הללו ויתרתי בשבילכם, כדי להעלותכם לארץ ישראל. שלא תעזו לעזוב אותה אי-פעם בעתיד. שלא תורידו לטמיון את ההשקעה שלי בכם! תגדלו ותִתְגַדלו בארץ ישראל. תוך כדי דיבור חפן את שבעת המפתחות בידיו, הטיל אותם לתוך אסלת השירותים והוריד את המים.

למותר לציין שבתוך זמן קצר איבד אבי גם את מעט המשאבים שהצליח להביא עמו. הוא התפרנס בעמל רב עד לפטירתו ממחלה קשה ובייסורים גדולים, בגיל 60 בלבד, ואמי הוצרכה לכתת את רגליה כדי לתמוך במשפחתנו.

***

בדור שבו עתיד קיומה של מדינת ישראל לוט בערפל ואנשים רבים מתהלכים אחוזי ספקות מעוצמת האתגרים הפנימיים והחיצוניים העומדים בפניהם, שומה עלינו להבהיר, בראש ובראשונה לעצמנו, את תכלית קיומה ואת וקטור ההתפתחות של ריבונותה החדשה. בחיבור זה אני מבקש להבין את המניע שדחף את אבי לערוך עבור ילדיו טקס מוזר כזה, שהשאיר עלינו רושם כה עז, ולהעריך מה עלינו לעשות כדי שלא נחזור על הטעויות שאבותינו טעו בהן ובגללן התגלגלו דורות של יהודים במקומות נידחים ומצאו את עצמם נלעגים ונתונים לחסדי כול. מה שהניע אותי לעסוק בסוגיה זו הוא החרדה שמא לא אצליח לעמוד בהוראת אבי, שמא לא יצליחו צאצאי לשרוד במופעה החדש של הלאומיות היהודית במאה ה-21, ובעיקר החרדה ממנהיגים העלולים להמשיך להצעיד את כולנו במצעד האיוולת, שאפיין עידנים רבים בטרם תחיית הלאומיות הנוכחית.

איוולת נוספת עלולה להתגלגל עלינו ועל צאצאינו אם לא נהיה מודעים לכוחות שפועלים מאחורי גבנו בעקבות מיסודה של ריבונות טריטוריאלית ומדינית במופע זה של התחייה המדינית בישראל. כדי לא להשאיר ספק בדבר המניע לכתיבת החיבור הזה אני מבקש להתחיל בתסריט פסימי שעלול חלילה להתממש אם לא נשכיל ללמוד מטעויות העבר, שאפיינו ארבע תקופות בהיסטוריה היהודית ועליהן ארחיב בהמשך.

התסריט שאני מבקש לנסח בפרק הבא הוא דוגמה לתסריט פסימי שעלול להתגלגל עלינו וישאיר בנו רושם טראומטי לדורות רבים בעתיד. הוא עלול להביא כישלון נוסף בסאגה הארוכה, הנמשכת אלפי שנים, של מאמצים למסד עם ריבוני ועצמאי בארצו. מטרת התסריט הפסימי להמחיש מה עלול להתפתח אם לא נשכיל להבין טוב יותר את הסיבות שבגללן כשל הפרויקט הישראלי בפעמים הקודמות, בארבעה מופעים. החיבור הזה מטרתו להציע דיאגנוזה אלטרנטיבית מהמקובל, שייתכן שהובילה לכישלונות הקודמים הללו של הריבונות היהודית בארץ ישראל. בעזרת הדיאגנוזה האלטרנטיבית אציע דרכי התנהלות חדשות שיש בהן כדי להציל את צאצאינו מדפוס הכישלונות הקודמים.

המפלה החמישית

© All rights reserved Prof. David Passig

Powered by Artvision | Truppo Websites