הלקונה בהגות הדמוקרטית המאתגרת את היחסים בין הרשויות

ייחודה של הרוח המפעמת בתקופה הדמוקרטית, היחסית חדשה בדברי ימי העמים, נטוע בהגות מדינית שהלכה וקרמה עור וגידים בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 באירופה. גולת הכותרת שלה היתה "הריבונות." המציאות הסוציו-פוליטית שהלכה והתגבשה בעקבות מלחמת 30 השנים באירופה, שהיתה בעיקרה מלחמת דת בין פרוטסטנטים לקתולים, הובילה כאמור לרפורמציה מרחיקת לכת בהסכם השלום שנחתם בוסטפליה (Westphalia). הסכמים אלה ייסדו מסגרות פוליטיות טריטוריאליות, שהיו אנטיתזה לחזון הדתי האוניברסלי של הקתוליות.

מלחמת 30 השנים עיצבה מחדש את הסדר הפוליטי באירופה וחוללה שינויים חשובים בחלוקת העוצמה במערכת הבינלאומית. התבוסה שהנחילו הצרפתים לספרדים בקרב רוקרואה (Rocroi) בשנת 1643 הביאה לפתיחת משא ומתן רשמי בין הכוחות הלוחמים. בדיונים נכחו פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית, הצרפתים, הספרדים, ההולנדים, השוויצרים, השוודים, הפורטוגלים ונציגי האפיפיור. בסופם חתמו הצדדים על הסכמי וסטפליה. היסטוריונים העריכו שקרוב ל-30 אחוז מכלל אזרחי הנסיכויות הגרמניות מתו ב-30 שנות המלחמה, עד לחתימה על הסכמי השלום.

התמורה ההיסטורית הגדולה שהתרחשה בעקבות מלחמות הדת בשנים הללו היתה האצת דעיכתה של ספרד. ספרד היתה מאז גילוי אמריקה (1492) המדינה העשירה באירופה, אך היא בזבזה את הונה הרב על מלחמות דת. במקביל לשקיעתה של ספרד הלך והתחזק מעמדה של צרפת אשר הפכה למעצמה השלטת באירופה.

לדעת היסטוריונים, שלום וסטפליה הניח את התשתית לערכי היסוד של מדינת הלאום הריבונית המודרנית. בהליך קביעת גבולותיהן הטריטוריאליים של מדינות ונסיכויות רבות שנטלו חלק במלחמה, וגם של כאלה שהוקמו לאחריה, הוסכם כי אזרחי כל מדינה ומדינה יהיו כפופים בראש ובראשונה לחוקיה ולנהליה של ממשלתם ולא לאלה של ממשלות שכנות, יהיו דתם ומידת אדיקותם אשר יהיו. קביעה מהפכנית זו עמדה בניגוד גמור לחפיפת הנאמנויות הדתיות והמדיניות, שהייתה מקובלת בעבר. הוגי דעות, שהכירו היטב את הרקע הסוציו-פוליטי שהוביל למלחמות הדת, נרתמו לנסח תורה מדינית מהפכנית. על בסיסה, הם האמינו, יהיה ניתן לבנות לאומים חדשים שלא יגלשו למלחמות דת חוזרות ונשנות.

אחד ההוגים שתרם רבות לתורת המדינה המודרנית היה הפילוסוף, המשפטן ואיש מדע המדינה הצרפתי ז'אן בודן ,Jean Bodin) 1596-1530). בודן התפרסם הודות ליצירתו הקנונית שכותרתה: "ששת הכרכים של הרפובליקה" (Les six livres de la République), ולחדשנותו בכל הקשור לאופי ולסמכות הריבון בהיעדר ריבון אחר – דתי או מלכותי.

הוא השתייך לחבורת הוגים שהעלו את רעיון ה-Raison d'Etat (הגיון המדינה), קרי ישות המדינה הטוטאלית. הוגים אלה הציעו להתייחס למדינה כאל ישות מקודשת אשר יש להעמידה בראש סדר העדיפויות הציבורי, אחרת עלולות מלחמות הדת להישנות. ב"ששת הכרכים של הרפובליקה" הסביר בודן את המונח "רפובליקה" על פי פרשנותו הרומית הפשוטה Res-publica, כלומר "עניין הציבור". הוא הציע לכונן שלטון שהלגיטימיות שלו תושתת על עקרונות מוסריים נצחיים כמו סדר, צדק ותבונה, אשר לדידו ייצגו את ייעודה של הישות השלטת. עקרונות נצחיים אלה היו עבורו מה שמכונה עד היום ה"ריבון" ((souveraineté.

הריבון אצל בודן הוצג כישות-על אבסולוטית ותמידית, וכל סוג של ממשל בתוך הריבונות הוצג כארעי כיוון ששאב את סמכותו ממקום אחר – הריבון האבסולוטי והנצחי. הריבון הפך למעשה לגרעין הכוח והמוסר הקבוע של כל גוף שלטוני. בכך הציג בודן לראשונה את ההבדל בין מהות המשטר לצורתו הפורמלית – מה שהיה בבחינת חידוש גמור לאחר אלפי שנים של ממשלים שצורתם ומהותם היו ישות אחת שינקה את תבונתה מ"אלים" שונים או מבורא העולמים ה"אחד". לאחר שהבהיר את מושג ה"ריבון" החדש, פנה בודן להסביר את התנהלותו. הוא מנה רשימה ארוכה של סמכויות וסיכם באמרו שעיקר סמכויותיו של הממשל מטעם הריבון החדש מסתכמות ביכולתו לחוקק עבור הקהילה ועבור כל פרט בה כללי התנהגות הנובעים מעקרונות המוסר, הצדק והתבונה האבסולוטיים והנצחיים. 

הלקונה ופשרה

הבעיה שעלתה מהגות זו היא שאחרי שהודח אלוהים, או אם תרצו "ריבון העולמים", כמקור המוסר, הצדק והתבונה, נותרה לבירור סוגיית זהות המקור שממנו נובעים החירות, הצדק, המוסר והתבונה של הריבון החדש.

בסוגיה זו מתחבטת המדינה הריבונית המודרנית מזה כ-400 שנים והיא עלולה להביא למשברים קשים בהמשך התפתחותה אם לא יימצא לה פתרון. בישראל, כמו במדינות ריבוניות דמוקרטיות אחרות בימים אלה, התפתחה לעניות דעתי נקודת שבר בין שתי תפיסות עולם, ויש להכריע ביניהן בדחיפות כדי שהמדינה המודרנית הדמוקרטית על רשויותיה תוכל להמשיך להתקיים. חשוב לציין שבדרך כלל, בהיסטוריה של הכרעות מסוג זה, התהליך מלווה באלימות לא מבוטלת. נחטא לילדינו אם נתעלם מסכנה זו. וחשוב מאוד לעשות הכול כדי להימנע ממנה. אם אלימות תפרוץ, ילדינו יצטרכו גם לטפל בהבראת המערכת בטרם ייגשו לטפל בלקונות שבהגות. הדבר רק יאריך שלא לצורך את תהליך ההתפתחות של השיטה הדמוקרטית. מבחינה זו, בירורה של ברית ייעוד למדינה יהודית ודמוקרטית וניסוחה של חוקה מקובלת שתיגזר ממנה עשויות לעזור לעבור את תקופת בין השמשות הזו בבריאות יחסית. רבים חושבים שאלה הן המזור ללקונה ולמשבר שהתפתח במדינת ישראל, ולא היא לטעמי.

בודן היה היחיד, כמדומני, שחש בלקונה זו וניסה להתייחס אליה מבעוד מועד. התייחסותו עלולה להישמע מוזר לרבים אבל כדאי להכיר בכך שהוא היחיד שביקש לתת מבעוד מועד ללקונה מענה ואילו כל ההוגים שבאו אחריו, במשים או שלא במשים, התעלמו ממנה או שהדחיקו אותה וגלגלו אותה לפתחם של הדורות הבאים. הנה היא התגלגלה לפתחנו ואסור לנו להתעלם מעוצמתה או להמשיך לגלגלה הלאה לדורות הבאים. נראה כי נפלה עלינו המשימה לפחות להתחיל לטפל בה. 

מקור הסמכות בריבונות החדשה

לגישת בודן, המקור לצדק, למוסר ולתבונה טמון בטריטוריה שעליה חיה קבוצה של אנשים, שכן תנאי הגיאוגרפיה, כמו סוג הקרקע, הטופוגרפיה, המשקעים והאקלים, הם שקובעים את אופי האדם והקהילה בתוכה הוא שוכן, ואופי זה הוא הקובע את מהלך ההיסטוריה של אותה קהילה. כך גם הריבון החדש המייצג את הקהילה יונק את מקור סמכותו מהקרקע, מהאקלים ומחברי הקהילה, שחיים בתנאים גיאוגרפיים, אקלימיים והיסטוריים ייחודיים להם. תושבים אלה בוחרים בהליך פוליטי את נציגיהם, שידברו בשמם ויציגו את עמדותיהם בסוגיות שונות באמצעות חוקים המשקפים את המסורת, את המוסר ואת הצדק המאפיינים את חבל הארץ שעליו הם יושבים. לאורך השנים, המדינה המודרנית פיתחה מוסדות שהיו לנציגי ההמונים ובסמכותן היה לחוקק, למשול ולאכוף דה פקטו את רוחו של הריבון. וכך מבלי שנותר מקור עליון ונשגב לתבונה, לצדק ולמוסר, הפכו ההמונים יושבי הארץ להיות מקור הצדק והמוסר ומקור אמות המידה של התבונה, ומנגד, כל המוסדות הפכו רק לנציגיהם.

בתחילת המאה ה-21, בעקבות התעלמות מדיון בסוגית מקור הסמכות של הריבון במהלך מאות שנים של הגות דמוקרטית, צפות ועולות תופעות הלוואי של הלקונות בהגות של הריבונות המודרנית והן דורשות הכרעה. למשל, עולה הסוגייה אם יש או אין הבדל בין המוסר הנובע מהקרקעות בעולם. האם יש מוסר אחד וצדק אחד לכל יושבי תבל? האם יש תבונה שאינה קשורה למקום ולתנאי חיים גיאוגרפיים ואקלימיים ספציפיים? סוגיות אלה, בין היתר, נדונות בבית המשפט הבינלאומי בהאג. ישראל, לדוגמה, נמצאת זה זמן מה במסלול התנגשות עם דעות של משפטנים התובעים את הזכות לדון בכל סוגיה מוסרית, ללא קשר למקום התרחשותה וללא קשר לקונטקסט הפוליטי והגיאוגרפי שלה.

אך המחלוקת הקשה מכול שיש להכריע בה היא אם ההמונים המייצגים את רוח הריבונות צריכים לוותר על מעמדם כנציגי התבונה והמוסר האבסולוטיים. האם יכולים גורמי אכיפת החוק או הרשות השופטת לחנכם בדרך של חקיקה שיפוטית על פי אמות מידה של צדק, שוויון, מוסר ותבונה, שמקורן לוט בערפל (אינטואיציה או שכל ישר), שמידת הסובייקטיביות שלהן גדולה (העם צריך לרצות "נכון") ושבמקרים אחדים הן זרות לרציונליות ולצדק הטבעי של "רוב" יושביו של חבל ארץ ספציפי?

על שתי סוגיות אלה ניטש המאבק במדינה המודרנית במאה ה-21. הווריאציה הישראלית של מאבק זה כבר גלויה לעיני כול, ועוד יהיו למאבק זה ווריאציות רבות במדינות שונות. בחינה של מודלים המנתחים את התהליכים ההיסטוריים שקדמו למלחמות הדת באירופה בתחילת המאה ה-17 מראה שמה שהביא לרגיעה בהן היה העובדה שהעם הפך לריבון, ולא הקיסרים ואנשי הדת. כולי תקווה שמאבק זה יוכרע על ידי נציג התבונה הנוכחי – העם. אחרת, הדפוס שאפיין את מלחמות הדת עלול לחזור וילווה באלימות ובדם מיותרים.

הציביליזציה האנושית עמלה קשות כדי להוציא ממשוואת הריבונות המודרנית ומצורת המשטרים שלה את מקור התבונה הערטילאי – האל, שנציגיו היו המלכים וכוהני הדת. לכן על האדם להיות מאוד זהיר בבואו להמליך שליחים וכוהני תבונה מסוג חדש. בהיעדר מקור חיצוני לתבונה, לצדק ולמוסר שביסוד המדינה הריבונית המודרנית, הם הופקדו בידי תבונת ההמונים יושבי הארץ. לפני שניקח מהם, ולו חלקית, את מעיין התבונה, שומה עלינו לברר היטב את המדרון החלקלק שטמון באלטרנטיבות או בכוהני תבונה, צדק ומוסר חדשים. את זאת יש לזכור – במשך אלפי שנים, מלכים ואנשי דת הביאו אסונות על יושבי כדור הארץ מתוך אמונה כנה שהם נציגי התבונה העילאית.

הכתרה עצמית שכזו עלולה להתברר כחרב פיפיות שתחולל מלחמות בסגנון מלחמות הדת. עיקר המלחמות נסב על הסוגייה מי הוא אדון החיים והתבונה עלי אדמות ומי נציגיו הלגיטימיים. הפעם לא יהיו אלה הקתולים נגד הפרוטסטנטים ונציגיהם מקרב הנסיכים והכמורה, אלא הרשות השופטת מחד גיסא והרשות המחוקקת מאידך גיסא ונציגיהם מקרב בעלי השררה. לפחות לדידו של בודן, חשוב לזכור שהעם הוא הריבון המבטיח גמישות מחשבתית לפי תנאי החיים המשתנים ולא נציגיהם שמדברים גבוהה גבוהה עם עקרונות ערטילאיים העלולים להיכשל בהבנת הדינמיות של החיים והסביבה בהם הם נטועים. 

מקור החירות בריבונות החדשה

הוגים ותיאולוגים מדיניים חיפשו לאורך 400 שנים מודלים לקידום תורת החירות המודרנית שביקשה הריבונות למסד ודפוסי ממשל שיהיו מסוגלים להביא את החירות לידי ביטוי ללא תלות בסמכות הדתית, שאפיינה עד אז את ההיסטוריה האירופית. חלקם נסמכו לשם כך על מודל המדינה העברית הקדומה, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך. הם כונו "היבראיסטים", ועם הבולטים שבהם נמנה השווייצרי קורנליוס ברטרם (Cornelius Bertram), שפרסם ב-1641 את חיבורו "רפובליקת העברים".[1] בצד אלה קמו תיאורטיקנים ופילוסופים, בהם מיודענו בודן, הנחשבים עד היום לאדריכלי תורת המדינה המודרנית: הפילוסוף תומס הובס (Thomas Hobbes), מגדולי ההוגים הפוליטיים של ראשית העידן המודרני; המשפטן האנגלי ג'ון סלדן (John Selden); התיאורטיקן הפלמי הוגו גרוטיוס (Hugo Grotius), הידוע כאבי המשפט הבינלאומי; ואיש תורת המדינה ג'יימס הרינגטון (James Harrington), שאף היה הראשון שטען כי יש צורך בחידושה של ריבונות יהודית טריטוריאלית.

פרופ' פניה עוז-זלצברג גורסת שתורת המדינה הריבונית המודרנית נטועה בשורשים של ההגות ההיבראיסטית. לטענתה, המקור של רעיון זכויות האזרח בתוך גבולות טריטוריאליים של מדינה מודרנית ושל קידום עקרונות חוקתיים של ביזור הכוח, שהוצגו על ידי הוגים מובילים במחשבה המדינית המערבית במאה ה-17, נטוע בישראל המקראית. לדידה, הרפובליקה העברית העתיקה היתה מקור השראה חשוב לפילוסופיה המדינית הליברלית, שקבעה כי "טבעו הרציונלי" של האדם הוא מקור הסמכות הריבונית ו"העדפתו הקונסטיטוציונית של אלוהים".[2] עמדה זו באה בניגוד לטענתם של מלכים ושליטים אבסולוטיים, שהם ורק הם "בני האלוהים ובני הסמכא לחוקק ולהפעיל כוח כדי לממש את החוק".[3]

1. Schochet, G. J., Oz-Salzberger, F. & Jones, M. (Eds.) (2008). Political Hebraism: Judaic sources in early modern political thought. Jerusalem: Shalem Press.

2. עוז-זלצברגר, פניה (2014). התנ"ך כמקור פוליטי במאה השבע-עשרה – יסודותיו ההבראיסטים של שיח הזכויות המודרני. היסטוריה, כתב-עת של החברה ההיסטורית הישראלית, 32-31.

3. Nelson, E. (2010). The Hebrew republic: Jewish sources and the transformation of European political thought. Cambridge: Harvard University Press.

4. Silver, J. L. (2013). Unto thy children's children: Lockean freedom and the Hebraic horizons of society and self. Doctoral dissertation, Georgetown University.

5. לורברבוים, מנחם (2010). הפוליטיקה של הדת לאן? דרשני, 2, 59-52.

6. Núñez, J. E. (2014). About the impossibility of absolute state sovereignty. International Journal for the Semiotics of Law, 27(4): 645–664.

7. Krasner, S. D. (2001). Problematic sovereignty: Contested rules and political possibilities. USA: Columbia University Press.

8. שיין, יוסי (2019). המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות. תל אביב: ידיעות ספרים.