אחת
הבעיות של בן אנוש (ויש הרבה כאלה J) היא שבדרך כלל הוא מתקשה להבין את מלוא משמעותם של אירועים היסטוריים
תוך כדי התרחשותם. הוא זקוק לשנים רבות, ראשית כדי לדעת לאשורן את פרטי ההתרחשויות,
ועוד יותר כדי להבין את ייחודן והשלכותיהן.
לכן,
להלן ניסיון בוסר להבין את משמעות פרסומה של תוכנית המאה של טראמפ. לעניות דעתי,
מעט מאוד אנשים בנקודת הזמן הזו יודעים להבין את שהתרחש. יש המגזימים בחשיבות
האירוע ויש המזלזלים ואף בזים לו. חשוב לזכור כי קשה מאוד, עד לבלתי אפשרי, לדעת
כיצד היוזמה תתפתח בטווח הארוך. כל מה שאני מבקש לתת לו משמעות הוא פרסומה של
התוכנית.
לשם
כך, אערוך תרגיל ברטרוספקציה כדי לומר משהו אחר ממה שכולנו שומעים בתקשורת על
עתידה של התוכנית וסיכוייה להתממש. אנסה להסתכל ממעוף הציפור על האירוע מפרספקטיבה
של 30 שנים אחורה. קרי, אני בשנת 2050 ומסתכל על האירוע שהתרחש בינואר 2020. אני
יודע שזה נשמע מופרך לכתחילה להסתכל מהעתיד על ההווה, אך אנא הישארו איתי, אולי
נלמד בדרך זו משהו אחר על האירוע עצמו – ולא על תכני וסיכויי התוכנית להתממש.
את
תוצאות התרגיל אנסח בסגנון של פרק קצר בתוכנית הלימוד לבגרות של נערים ונערות בני
15. התיאור שטוח ופשטני לצופים בהיסטוריה מתוך מהלך האירועים, אך בדרך כלל
ההיסטוריה נרשמת בדיעבד כך על ידי היסטוריונים ומועברת כנרטיב לאומי לדורות הבאים:
במבט של 150 שנות סיכסוך בין
"התנועה הציונית" ו"ומדינות ערב" במזרח התיכון (אני שם אותם
במרכאות כדי לא להיכשל בהטייה בעד או נגד תנועה זו או אחרת) אפשר בדיעבד לזהות
דפוס מעניין. מאז הקמתה של התנועה הציונית ב-1896 ועד להכרזת עצמאותה של מדינת
ישראל ב-1948, עמי ערב ותושבי חבל הארץ, שכונה "פלשתינה" במשך תקופת
השלטון העותמני והבריטי, התנגדו לזכותם של יהודים להתיישב בארץ ישראל ולמסד בה ישות
מדינית ריבונית יהודית/ישראלית. עד לשנת 1948, נעשו ניסיונות מצד רבים מאומות
העולם להציע תוכנית שתפשר בין שאיפותיהן של שתי קבוצות שטענו לבעלות על חבל ארץ זה
מקדמת דנא. היהודים טענו שחבל ארץ זה הוא נחלת אבותיהם מימי התנ"ך – זה למעלה
מ-3500 שנים. ואילו הערבים, שרובם היו מוסלמים, טענו שהארץ היא ארץ מכורתם עוד
בטרם היהודים כבשו אותה מאבותיהם אחר שיצאו ממצרים. הם האמינו שהם צאצאי הנגזלים
הראשוניים וכי אבותיהם היו הכנענים ששכנו בארץ בטרם העברים כבשו אותה. כל ניסיונות
התיווך והפישור מאז הקונגרס הציוני הראשון ועד להכרזת עצמאותה של מדינת ישראל עלו
בתוהו.
מהדהד ממרחק הזמן במיוחד הוא
הניסיון האחרון למצוא פשרה בין הניצים ערב הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. באפריל
1947 ביקשה בריטניה כינוס מיוחד של עצרת האו"ם כדי כדי למנות ועדה שתציע
פתרון לבעייה. העצרת הכללית מינתה ועדת חקירה מיוחדת בת 11 חברים ממדינות
ניטראליות, בראשותו של השופט השבדי סאנדסטרום. ועדת החקירה, הידועה כוועדת
אונסקו"פ, ביקרה בארץ וגבתה עדויות בחו"ל. והחליטה פה-אחד להמליץ על תוכנית
החלוקה. הערבים הכשילו את עצמם וסייעו לקבלת ההחלטה הזאת, מפני שהם החרימו את
הוועדה ומשום כך דעתם לא נשמעה.
התוצאה היתה שב-31 באוגוסט 1947
פירסמה הוועדה את המלצתה, שחילקה את הארץ באופן גיאומטרי לשתי מדינות בנות שבעה
אזורים: שלושה יהודיים, שלושה ערביים ושטח בינלאומי באזור ירושלים. מאחר שהיו דעות
שונות בדבר שיטת חלוקת הארץ, הוקמו באוקטובר 1947 שלוש ועדות-משנה לעבד את התכנית
לחלוקת הארץ. ועדה אחת לעיבוד תכנית הרוב, ועדה שניה לעיבוד תכנית המיעוט וועדה
שלישית לעיבוד הצעת פשרה. ועדת הפשרה לא הצליחה להגיע לכלל הסכמה ולכן אומצה הצעת
הרוב, בשינוי שהוסיף למדינה הערבית את השטח שבין רפיח לניצנה.
ב-כ"ט בנובמבר 1947,
הצביעה עצרת האו"ם בעד הקמת מדינות ליהודים ולערבים, וקבעה את גבולותיהן ברוב
של 33 נגד 13 ובהימנעות 10 מדינות. אחר דיון נוקב, מנהיגי היהודים הסכימו להצעה כפי
שהיא בהובלתו של בן גוריון. אך הערבים דחו אותה מכול וכול. ולא זו בלבד אלא שהחלו
מייד במתקפה על היישובים היהודיים בכל רחבי ארץ-ישראל.
אף שב- 14 במאי 1948הכריז דוד
בן-גוריון על הקמת מדינת-ישראל בשטחי הצעת החלוקה שהתקבלה באו"ם, מפת
מדינת-ישראל בסופו של דבר עוצבה במלחמה, ולא בעצרת האו"ם. בשנת 1949 הסתיימה
המלחמה בחתימת הסכמי שביתת-נשק עם סוריה, לבנון, ירדן ומצרים. קווי שביתת-הנשק
שנקבעו ב-1949 היו הגבולות הלכה למעשה עד 1967. משום כך במרוצת אותן 18 שנים שחלפו
לא הסכימה ולו שכנה אחת מבין המדינות הערביות המקיפות את ישראל לכרות עמה ברית
שלום או להכיר בגבולות כלשהם.
אחר מפלת צבאות ערב במלחמת ששת
הימים ב-1967, עמי ערב והפלסטינים שהונהגו על יד האררגון לשחרור פלסטין, הכריזו
שהם מוותרים על כל שטחי ארץ ישראל וכי כל מבוקשם הוא לכונן מדינה פלסטינית בשטחי
יהודה, שומרון ועזה (יש"ע) שגבולותיה יהיו הקו הירוק שלפני 1967.
בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו
בין אש"ף ומדינת ישראל שהבטיחו תהליך אשר בסופו היתה אמורה לקום על רוב שטחי
יש"ע מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל. אלא שפרצי אלימות וגלי טרור שאורגנו
על ידי הרשות הפלסטינית בראשות נשיאה יאסר עראפת, שלא פסקו גם אחר פטירתו, הביאו
לכך שמרבית תושבי ישראל איבדו את אמונם בכנות כוונותיהם של הפלסטינים לדור בשלום
לצידם. וכך הלכה וגברה בקרב קואליציה רחבה של מפלגות יהודיות האמונה שמדינה
פלסטינית היא ישות מסוכנת לביטחונה, לרווחתה ולעתידה של מדינת ישראל. אמונה זו
התקבעה בתודעת הרוב הישראלי אחר שראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון הוביל בשנת 2005
מהלך של התנתקות חד-צדדית ללא הסכם מחבל עזה ועקירת כל היישובים היהודיים שם.
תקוותו היתה שבכך תבוא רגיעה על אזור זה והפלסטינים יוכיחו בתחילה את יכולתם לנהל
את ענייניהם בעצמם. תקוות רבים מתומכי ההתנתקות היתה שהמהלך יהווה מודל לשאר חלקי
יהודה ושומרון שבסופו תקום מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל שיחיו בשלום
ובשכנות טובה. אלא שהוכח ההיפך. הוכח שתושבי עזה בהנהגת תנועת חמאס שהשתלטה בהפיכה
צבאית על הרשות הפלסטינית, נרתמו לעסוק בעיקר בהתחמשות מסיבית ברקטות ארוכות טווח
שלא הפסיקו לאיים על כל דרומה של מדינת ישראל. תנועת חמאס וגרורותיה נהגה לירות פעם
אחר פעם רקטות למרחב שבין עוטף חבל עזה עד למרחב המטרופולין של תל-אביב.
מאז 1967 ועד לינואר 2020, עת
הנשיא האמריקני דאז, דונלד טראמפ, פירסם את "עסקת המאה" שגם היא ביקשה
להסדיר את היחסים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית ולהציע פשרה שתבטיח את שאיפות
כל הצדדים וחששותיהם, ההנחה שהיתה מאחורי ניסיונותיהם של דיפלומטים רבים להביא
לסיומו של הסכסוך הישראלי/פלסטיני וקיבל את הכינוי "פתרון שתי מדינות לשני
עמים", היתה זכותם של שני הצדדים למדינה משל עצמם בריבונות מלאה – פחות או
יותר. הפלסטינים בתמיכת כל עמי ערב והמדינות המוסלמיות לא הסכימו להתפשר על כל דבר
שאינו מבטיח להם מדינה ריבונית מלאה שגבולותיה קווי שביתת הנשק מלפני 1967 ובירתה
ירושלים המזרחית.
מאז 1949 ועד 2020 היו כ-800
הצעות מטעם האו"ם לפתרון הסכסוך ורובם נכשלו לממש את החזון המקורי של חלוקת
הארץ בהסכם משותף ובדרכי שלום. הצעתו של טראמפ כללה 180 עמודים בהם שורטטה מחדש מפת
חלוקה חדשה. היא כללה ריבונות חלקית לפלסטינים על כ-70% משטחי יש"ע בתנאי שזו
תהיה מפורזת וכל הפלגים בה יפורקו מנשקם. היא הבטיחה במקביל, לראשונה, הכרה בגבולה
המזרחי של מדינת ישראל והסכימה שהיא תספח את גושי ההתיישבות ואת בקעת הירדן לתוך
ריבונותה.
כפי שלפני ההצבעה באו"ם
בכט 'בנובמבר 1947, הערבים והפלסטינים החרימו את וועדת החקירה, הידועה כוועדת
אונסקו"פ, ולא היו שותפים בשיקלול נקודות המבט שלהם בתוכנית החלוקה שהתקבלה ברוב
קולות בעצרת האו"ם, כך גם ב-2020 הפלסטינים החרימו את הצוות שהכין את עסקת
המאה וניתקו מגע עם הממשל האמריקאי שהפך מבחינתם למגשר מוטה לטובת ישראל.
וכך, במעין דפוס חוזר הם שוב
הוכיחו שהם לא מפספסים כל הזדמנות להחמיץ הזדמנות להביא לסיום הסכסוך, כדברי אבא
אבן, מהבולטים מבין הדיפלומטים שקמו במדינת ישראל אשר כיהן כשר החוץ בין 1966
ו-1974.
מאז 2020 ובעקבות החלת הריבונות
הישראלית על גושי ההתיישבות ובקעת הירדן בידי ישראל, כפי שתוכנית טראמפ נתנה לו
אור ירוק דיפלומטי, מעמדה של הרשות הפלסטינית מבחינה מדינית הלך והדרדר. עמי ערב
היו עסוקים במאבקים אזוריים חשובים יותר. מצד אחד התעצמותה של אירן השיעית ומצד
שני תמורות חברתיות שזיעזעו ממשלים רבים בכל מדינות המזרח התיכון. הפלסטינים מצאו
עצמם נאבקים נגד תוכנית החלוקה שטרמפ הציע משום שהם לא יכלו לקבל את התנאים שהוצבו
להם בתוכנית שקבעו את הצורך בפירוז צבאי ביש"ע ומשום שהיא לא הכירה יותר
בזכותם למדינה בקווי 67.
למעשה הפלסטינים שבו להיאבק לא
על שתי מדינות לשני עמים בקווי 67 אלא על זכותם לאוטונומיה כלכלית וחברתית גרידא
בגבולות אמורפיים. החל משנת 2020 הם איבדו את הנרטיב שליווה את מאמציהם להגדרה
עצמית ריבונית בקווי 67 ושבו להיאבק על תוכנית חלוקה חלקית ומגבילה מקודמתה – אותה
דחו ב-1947.
הדפוס
בו הם מצאו עצמם פעם אחר פעם נאבקים על תוכנית פשרה באיטרציה קודמת, איפיינה את
שנות מאבקם לעצמאות במשך 150 שנה. ללא משים, מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית
בשנת 2020, בעת מסיבת העיתונאים שבאה לאחר כינוס הליגה הערבית בקהיר, שם התקבלה
ההחלטה לדחות על הסף את תוכנית המאה שלטראמפ, החזיק בידו תמונה שסימלה יותר מכול
את הטרגדיה של תהליך קבלת ההחלטות של מנהיגי הפלסטינים מאז הציונות החלה את גיבוש
לאומיותה וריבונותה על חלקים מארץ ישראל התנכי"ת. אמנם כוונתו היתה להוכיח
לאמריקאים שהפלסטינים עשו לאורך ההיסטוריה של הסכסוך פשרות חוזרות ונשנות, וכי הם
לא מוכנים לעשות יותר, למעשה הוא הראה כיצד הם נדחקו בהיסטוריה בדפוס שהלך ונשנה
ומבלי שנתנו דעתם על כך.
נראה,
אם כן, כי המשמעות של פרסומה של תוכנית המאה של טראמפ היתה הצהרה דה פקטו שהזמן
פועל נגד השאיפות הלאומיות של הפלסטינים ואם הם לא יכירו בכך וישנו את מאוויהם
בהתאם יבוא יום שהם ייאבקו על פחות מזה. בדיעבד, נראה שהפלסטינים לא השכילו להבין
את התהליך ההיסטורי שנקלעו אליו וחזרו על אותה הטעות פעם אחר פעם בדפוס מעורר
רחמים. אין ספק, כי הקבוצה הטרגית ביותר ב-150 השנים הללו היתה הקבוצה הפלסטינית.