סוגית המאבק
בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת ממלאת את פס-הקול הציבורי בימים אלו. לפני שנוקטים
עמדה בנגזרותיה, כדאי להיזכר בהיסטוריה ובפילוסופיה שמאחורי המושג "הפרדת
רשויות."
ייחודה של התקופה החדשה בדברי ימי העמים הדמוקרטים
נטוע בהגות מדינית שהלכה וקרמה עור וגידים בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17
באירופה. היתה זאת תורת המדינה המודרנית שגולת הכותרת שלה היתה
ה"ריבונות". המציאות הסוציו-פוליטית שהלכה והתגבשה בעקבות מלחמת 30 השנים
(1648-1618), שהיתה בעיקרה מלחמת דת בין פרוטסטנטים לקתולים, הובילה לרפורמציה
מרחיקת לכת בהסכם וסטפליה ב-1648. ההסכם ייסד מסגרות פוליטיות טריטוריאליות שהיו
אנטי-תיזה לחזון הדתי-אוניברסלי של הקתוליות בו האפיפיור היה הסמכות המחוקקת,
השופטת והמבצעת גם יחד.
לדעת היסטוריונים, חתימת שלום וסטפליה הניחה את
התשתית לערכי היסוד של מדינת הלאום הריבונית המודרנית. עם קביעת גבולותיהן
הטריטוריאליים הקבועים של מדינות ונסיכויות רבות שנטלו חלק במלחמה וגם של כאלה
שהוקמו לאחריה, הוסכם כי אזרחיה של כל מדינה יהיו כפופים בראש ובראשונה לחוקיה
ולנוהליה של ממשלתם הם, ולא לאלה של ממשלות שכנות, תהא דתם ומידת אדיקותם אשר תהא.
קביעה מהפכנית זו הייתה מנוגדת לחלוטין לחפיפת הנאמנויות הדתיות והמדיניות, שהייתה
מקובלת בעבר. הוגי דעות שהכירו היטב את הרקע הסוציו-פוליטי שהוביל למלחמות הדת
ניסחו תורה מדינית מהפכנית על בסיסה הם האמינו ניתן יהיה לבנות לאומים חדשים שלא
יגלשו למלחמות דת חוזרות ונשנות.
אחד ההוגים שתרם רבות לתורת המדינה המודרנית
היה ז'אן בודן (1596–1530). בודן היה פילוסוף צרפתי, משפטן ואיש מדע-המדינה שהתפרסם
הודות ליצירתו בת שישה כרכים על "הרפובליקה" (Les six livres de la République)
וחדשנותו בכל הקשור לאופי ולסמכות הריבון בהעדר ריבון דתי או מלכותי. בודן השתייך
לחבורת הוגים שהעלו את רעיון ה-Raison d'Etat, קרי, ישות המדינה
הטוטאלית. הם התייחסו למדינה כאל ישות מקודשת אשר יש להעמידה בראש סדר העדיפויות
הציבורי, אחרת, הם האמינו, מלחמות הדת עלולות להישנות.
בששת כרכי "הרפובליקה" בודן הסביר את
המונח על-פי פרשנותו הרומית הפשוטה Res-publica, קרי, "עניין
הציבור." בחזונו, הוא הציע לכונן שלטון שהלגיטימיות שלו תושתת על עקרונות
מוסריים נצחיים כמו סדר, צדק ותבונה, אשר לדידו הם המייצגים את יעודה של הישות
השלטת. עקרונות נצחיים אלו היוו עבורו את מה שמכונה עד היום "הריבון"(souveraineté).
הריבון הוצג כישות-על אבסולוטית ותמידית, וכל
סוג של ממשל בתוך הריבונות הוצג כארעי, כיוון שהוא שואב את סמכותו ממקום אחר –
הריבון האבסולוטי והנצחי. הריבון הפך למעשה לגרעין הכח והמוסר הקבוע של כל גוף
שלטוני. בכך, בודן הציג לראשונה את ההבדל בין מהות המשטר לצורתו הפורמלית – מה
שהיה בבחינת חידוש גמור אחר אלפי שנים של ממשלים שצורתם ומהותם היו ישות אחת שינקה
את תבונתה מ"בורא העולמים."
לאחר שהבהיר את מושג הריבון החדש, הוא פנה
להסביר את התנהלותו. הוא הציע רשימה ארוכה של סמכויות אותן סיכם באומרו שעיקר
סמכויותיו של הממשל מטעם הריבון החדש מסתכמות ביכולתו לחוקק עבור הקהילה ועבור כל
פרט בה כללי התנהגות הנובעים מעקרונות המוסר, הצדק והתבונה האבסולוטיים והנצחיים.
הבעיה שעלתה מהגות זו היא שאחרי שהודח אלוהים
או אם תרצו "ריבון העולמים" כמקור המוסר, הצדק והתבונה, נותרה לבירור
סוגיית זהות המקור ממנו נובעים הצדק, המוסר והתבונה של הריבון החדש.
בסוגיה זו המדינה הריבונית המודרנית מתחבטת זה כארבע
מאות שנים והיא עלולה להביא למשברים קשים בהמשך התפתחותה אם לא יימצא לה פתרון.
בישראל, כמו במדינות ריבוניות מודרניות אחרות בימים אלו, התפתחה נקודת שבר בין שתי
תפיסות עולם הדורשת הכרעה דחופה כדי שהמדינה המודרנית הדמוקרטית תוכל להמשיך
להתקיים. חשוב לציין שבדרך כלל, בהיסטוריה של הכרעות מסוג זה, התהליך מלווה
באלימות לא מבוטלת. נחטא לילדינו אם נתעלם מסכנה זו, ולא נעשה הכול כדי להימנע
מכך.
לגישת בודן, המקור לצדק, למוסר ולתבונה טמון
בקרקע, שכן תנאי הגאוגרפיה, כמו סוג
הקרקע, הטופוגרפיה, המשקעים והאקלים הם שקובעים את אופי האדם, ואופי זה הוא הקובע
את מהלך ההיסטוריה. כך גם הריבון
החדש יונק את מקור סמכותו מהקרקע, מהאקלים ומתושבי המקום שחיים בתנאים גיאוגרפיים
ואקלימיים ייחודיים להם. תושבים אלה בוחרים את נציגיהם שבהליך "פוליטי" ידברו
בשמם ויציגו את עמדותיהם בסוגיות שונות באמצעות חוקים המשקפים את המסורת, המוסר, והצדק
שמאפיין את חבל הארץ עליו הם יושבים.
לאורך השנים, המדינה
המודרנית פיתחה מוסדות שהיו נציגי ההמונים ובסמכותם היה לחוקק, למשול ולאכוף את
חוקיה. מבלי שנותר מקור עליון ונשגב לתבונה, לצדק ולמוסר, ההמונים יושבי הארץ הפכו
להיות, מחד גיסא, מקור הצדק והמוסר, ומקור אמות המידה של התבונה, ומאידך גיסא, כל המוסדות
הפכו רק לנציגיהם.
אלא שבנקודת
זמן זו בהתפתחותה של הריבונות המודרנית, צפות ועולות לקונות בהגותה שמתקרבות
לנקודת הכרעה. עולה הסוגיה אם יש או אין הבדל בין הקרקעות בעולם? האם יש מוסר אחד
וצדק אחד לכל יושבי תבל? האם יש תבונה שאינה קשורה למקום ולתנאי חיים גיאוגרפיים
ואקלימיים ספציפיים? סוגיה זו למשל נדונה לאחרונה בבית המשפט הבינלאומי בהאג.
ישראל נעה במסלול התנגשות עם דעות של משפטנים התובעים את הזכות לדון בכל סוגיה
מוסרית ללא קשר למקום התרחשותה וללא קשר לקונטקסט הפוליטי והגיאוגרפי שלה.
אך המחלוקת
הקשה מכול הזקוקה להכרעה היא האם ההמונים יאבדו את מעמדם כמקור התבונה האבסולוטית,
והאם הרשות השופטת והרשות המבצעת יכולות לחנכם על פי אמות מידה של צדק, שיוויון,
מוסר ותבונה ("חקיקה שיפוטית") שמקורן לוט בערפל
("אינטואיציה" או "שכל-ישר"), שמידת הסובייקטיביות שלהן גדולה
(העם צריך לרצות "נכון"), ושבמקרים אחדים הן זרות לרציונליות
ולצדק הטבעי של "רוב" יושבי חבל ארץ ספציפי.
על שתי סוגיות
אלו ניטש מאבק במדינה המודרנית במאה ה-21. למאבק יהיו וואראציות רבות במדינות
שונות. בחינה של מודלים המנתחים תהליכים היסטוריים שקדמו למלחמות הדת בתחילת המאה
ה-17 באירופה מראים שמה שהביא לרגיעה במלחמות אלו היתה העובדה שהעם הפך להיות
הריבון ולא הקיסרים ואנשי הדת שלו. וכולנו תקווה שהוא יוכרע על ידי מקור התבונה הנוכחי
– העם. אחרת הדפוס שאפיין את מלחמות הדת יישנה וילווה באלימות ובדם מיותרים.
הציביליזציה
האנושית עמלה קשות כדי להוציא ממשוואת הריבונות המודרנית ומצורת המשטרים שלה את
מקור התבונה הערטילאי – האל, שנציגיו היו
המלכים, כוהני הדת והאפיפיורים, וצריך להיות מאוד זהירים בבואנו להמליך שליחים
וכוהני תבונה מסוג חדש. בהיעדר מקור חיצוני לתבונה, לצדק ולמוסר שביסוד המדינה
הריבונית המודרנית, הוא הופקד בידי תבונת ההמונים יושבי הארץ. לפני שנקח מהם, ולו
חלקית, את מעיין התבונה, שומה עלינו לברר היטב את המדרון החלקלק שטמון באלטרנטיבות
או בכוהני תבונה, צדק ומוסר חדשים. את זאת יש לזכור – במשך אלפי שנים, מלכים ואנשי
דת הביאו אסונות על יושבי כדור הארץ מתוך אמונה שהם נציגי התבונה העילאית.
יתרה מזו,
בהיעדר מקור עליון ונשגב לתבונה, נציגי מקור התבונה של המדינה המודרנית, שאינם אלא
ההמונים, צריכים לנקוט משנה זהירות בהדחת מקור התבונה הנוכחי, ובהכתרת עצמם כמקור
התבונה במקומו. הכתרה עצמית שכזו עלולה להתברר כחרב פיפיות העלולה לחולל מלחמות בסגנון
מלחמות הדת שהגיעו לשיאן לפני כארבע מאות שנים. עיקרן נסב מי הוא אדון החיים עלי
אדמות ומי הם נציגיו הבלעדיים. הפעם אלו לא יהיו הקתולים נגד הפרוטסטנטים ונציגיהם
מקרב הנסיכים והכמורה, אלא הרשות השופטת מחד והרשות המחוקקת מאידך ונציגיהם מקרב
בעלי השררה.
